לצלול פנימה

מתוך הערבוב והעומס של היום,

זה שהיום היה כל כך מלא, זה שגם מחר יהיה..

אתה נכנס, פורש את המזרון, נושם קצת, לאט, ופתאום עמוק יותר, ואז אתה צולל פנימה.

אל תוך התרגול, אל תוך התנוחה, אל תוך הflow המתמשך, אל תוך הזרימה... משהו נפתח,

משתנה לאט לאט בתוך התרגול.

משהו קורה, בתודעה,

ועם כל העומס שממנו הגעת,וכל ההצפה שאיתה באת.

עם הבלבול, המחשבות, תחושת היש לי עוד כל כך הרבה להספיק ועשיתי כבר כל כך הרבה היום...

בתוך כל זה אתה פשוט מתחיל לנשום. והאורות מבחוץ כאילו כבים, והקולות מסביב ובפנים נחלשים,

והצליל של הנשימה מתחזק, מסתנכרן, ונוצרת תנועה מתוך הנשימה, והם מלווים זה בזה,

תנועה ונשימה תנועה ונשימה,

וככה אתה ממשיך, צולל פנימה, למרחקים ארוכים.

וכשאתה פוקח עיניים בסוף, אם תרגיש ואם לא, אבל עמוק בפנים תדע, שמשהו קרה, משהו השתנה,

משהו קצת יותר יציב עכשיו, עוד רגע של שקט נוסף.

זה כמו תהליך ניקוי פנימי,

אנחנו מוציאים אוויר,

אולי מלוכלך, לפעמים סתם משומש, מיותר,כזה שלא. פשוט כבר לא,

נושפים החוצה, תחושת שחרור, ניקוי.ו

מכניסים חדש,אויר נקי, יציב עדין נעים,

שמכיל בתוכו את מה שהיינו רוצים, את מה שאנחנו מזמינים.

שאיפה שמכילה בתוכה בחירה מחדש.